סבתא סורגת

משקפיים

הפוסט הזה יושב הרבה זמן במגירה וממתין לאיזו שהיא הארה, שמשהו יתבהר, או יתפקס.

ככל שהזמן עובר אני מבינה את עומק השינוי ומפנימה, שאני צריכה להתרגל אליו ולהתאים את עצמי למצב החדש.

כשנשאלתי על ידי עיתונאית, האם התרחשו שינויים פיזיולוגיים בעקבות חציית הגשר לגיל ארבעים, הנהנתי.

זה התחיל בקטן, אפס, נקודה עשרונית ואחריו חד ספרתי.

בהתאמצות רבה הצלחתי להתגבר ולהסתדר פעם עם, פעם בלי,

אך בזחילה איטית שהפכה למהירה,

פעולות קלות לקריאת סמס, או ניווט בוייז,

בישול ממתכון, הסבר על שיעורי בית,

כל אלה ועוד הפכו לפעולות מסורבלות עד כמעט בלתי אפשריות.

אי שם בלונדון הרחוקה, בניווט עם מפה בכתב מיקרוסקופי, האסימון נפל,

הן בוגדות בי והגוף הוא לא כתמול שלשום.

כך הן הונחו על קצה החוטם והפכו לדייר קבע קרוב.

למי שכבר חווה את החויה מבין על מה מדובר ואלו שעוד לא הגיעו לגיל, או נמצאים בהכחשה קלה,

אז אלו הן המשקפיים שלי.

אני לא יכולה לזוז בלעדיהן.

הן פזורות בכל מקום, על השידה בחדר שינה, בסלון, במטבח, באוטו.

הם תמיד עלי גם כשאני מנחה ומרצה, או תוך כדי משחק קופסא.

היום אני חיה איתם בשלום, אם לרגע אני לא יכולה לבצע פעולה, עוצרת את הסביבה, נעזרת באחרים להבין, או פשוט מוציאה אותן וקוראת.

מתוך הבנת האילוץ, נטשתי את הרקמה וחיפשתי לעצמי עיסוק חדש ב – DIY של יצירה, מבלי שעיני יהוו מכשלה.

אז נזכרתי בסבתי מצד אבא, שהיתה סורגת בחדווה עם משקפי אבו ארבע.

פתאם החיבור בין סורגת עיניים לסוגיית המשקפיים הפילה לי אסימון והביאה להארה, אשר הושיבה אותי לכתוב את הפוסט ששמור אצלי זמן כה רב אי שם במעמקי המחשבות.

בערבים, אני מוצאת את עצמי סורגת עיניים בלולאות גדולות,

בלי צורך במשקפיים וזה כייף גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *