גיבורי נעורי

fame

מזה כמה שנים שהפכתי למנויית קבע של מגזין 'טיים אוט', שלימים תפס את מקומו של 'עכבר העיר'. האמת שלפעמים אני עדיין מתגעגעת ל'עכבר', היה בו משהו מהראשוניות שחסרה בחדש, כמו בהרבה דברים אחרים בחיים.

לכבוד סוכות, המגזין בחר לראיין אנשי תרבות תל אביבים ושאל מי היו גיבורי הנעורים שלהם. מה שגרם לי לחזור בזמן ולהזכר מי היו גיבורי נעורי.

גיבור במובן של הערצה, לא הערכה. במובן האקטיבי:

איסוף פוסטרים של 'מעריב לנוער' ותלייתם ברחבי החדר,  קניית אלבום קלפים והחלפת קלפים מדי  הפסקה עד השגת האלבום המושלם.

צפיה באדיקות בפרקי הסדרה ביום ושעה קבועה, חשוב לציין שאז שעה היתה שעה ולא היה  ממיר להקלטה.

המתנה עם זר פרחים לזמרת מתחת לכל בו שלום, קניית תקליט, כן, פעם היה לנו פטיפון והינו מאזינים לתקליטים.

הרבה נוסטלגיה עוטפת ואיתה געגועים לנעורים, לתום.

גיבורי נעורי במובן האקטיבי היו FAME : חבורת נערות ונערים – דוריס, ברונו, לירוי, ג'ולי, קוקו, דני, מונגומרי – מבית הספר לאומנויות בניו יורק, אשר תמונותיהם התנוססו על קירות חדרי. השיא היה המופע שלהם בישראל. הם הגיעו לכבוד יום העצמאות ה – 35 של המדינה וההתרגשות היתה גדולה. הלכתי להיכל הספורט ביד אליהו, מה שהיום מכונה היכל נוקיה. לא אשכח איך כנערה מתבגרת ומתלהבת בלשון הח'ברה היום, לא הפסקתי להתרגש מלחיצת היד של ברונו הפסנתרן.

היום בפרספקטיבה של זמן, עלעול בסרטונים וזפזופ יוטיובי מהיר בפרקי הסדרה, ניסיתי להבין מה משך אותי להעריץ דווקא אותם – האם זה הריקוד והחופשיות בתנועה? האם זה היכולת לחלום בגדול ולפרוץ? האם זה הדנמיקה הקבוצתית שנוצרה בינהם ובינם לבין מוריהם?

הבנתי שאהבה שלי לריקוד, מחזות זמר ולעיר ניו יורק צמחו משם. בשנים שגרתי בניו יורק, היו פעמים שחיפשתי אותם ברחובות, אולי הם יצוצו פתאם ויופיעו בככר וושינגטון, או סתם יחלפו על פני.

אחד המשפטים שמלווה אותי היום בעשיה וביצירה, נאמר על ידי לידיה המורה הקשוחה לריקוד, שאם יש לך חלומות גדולים ואתה רוצה להצליח, אתה חייב להתאמץ ולהזיע.

https://www.youtube.com/watch?v=82Qy1Dd9jdc

אז אולי בכל זאת, היו לי כמה תופעות של נערה מתבגרת.

מה שמעניין אותי, הם מי יהיו גיבורי הנעורים של בתי.

4 מחשבות על “גיבורי נעורי

  1. רני יקרה. אוהבת את הזרימה האסוציאטיבית שלך לכל הכיוונים כשהכל מחובר וחוזר לאותה נקודה. הספור שלך-הוא גם הספור של כל צעיר וצעירה מאז שהפלנטה שלנו הפכה מעיר ובדורך כבר לכפר, באמצעות התקשורת שמקרבת את הכל להכל. בדור של הורי העתונות והקולנוע העלו על נס דמויות כמו שירלי טמפל שהיתה חביבת הילדות באירופה, ואימי מספרת על אמה שתפרה לה ולאחותה ביגוד בדומה לטמפל (הלכה לעולמה כמדומני בשנה או שנתיים האחרונות-ואולי לא, לאחר קריירה פוליטית אחרי הקולנועית) בגדים בהתאמה למה שנראה על המסך הגדול, כמו גם תסרוקת של "בקבוקים". בני דורי העריצו את החיפושיות (האמת הטעם לא התחלף גם היום), והבנים צמחו שיער ארוך, ומי שאהב את אלביס פרסלי (זה לא אנחנו שהיינו מ"הנוער העובד") לבש ג'ינס (בגידה בערכי התנועה), וניגן על גיטרה חשמלית. המבוגרים כינו את הדור מעלינו "דור האספרסו" ו"נוער הברזלים" (אמא שלך תסביר לך מדוע) = הולך ופוחת הדור…
    בקיצור-די אם נחליף את שמות הלהקות שלך בשלנו והפוסטרים של השחקנים האהובים ישארו תלויים באותם מקומות-ולא תמצא את ההבדלים… יכולה עוד להוסיף על עולמנו התרבותי בימי נעורינו דאז (כמו המון רדיו, תקליטים, ו"ספרים, רבותי, ספרים" – "חסמבה חסמבה חסמבה"…) אבל עוד מעט אני כותבת פוסט בעצמי… ואולי כבר כתבתי.
    מכל מקום-תודה ש"שלחת" אותי שוב לנוסטלגיה ("…אהובתי"), כששמחתי להכיר עוד עליך בתפוח הגדול ועל אהבת הריקוד. על אלה לא שמעתי מעולם.
    חג שמח
    שלומית
    נ.ב את FAME אהבנו כולנו בבגרותנו, עם ילדינו שלנו (נזכרתי בהנאה כשצפיתי במה ששלחת).

  2. וואו איזו נוסטלגיה.
    במבט לאחור אני חושבת שמה שאני כל כך אהבתי בסידרה זה הכל:
    את החיבור בין הזקן לצעיר
    את החיבור בין הגוונים השונים
    ומה שאני בעיקר זוכרת שלא היה "חנון" במובן השלילי, היה פשוט מישהו שאוהב דברים אחרים ללא בושה.
    וזה זורק אותי למשפט שפעם הבן שלי כתב במשאלות לתחילת השנה כשנכנס לכיתה חדשה "לרדת ברמת החנוניות" אוי זה כאב !!!
    אצלו זו היתה הסתירה בין להיות חכם ולאהוב ולשחק כדורגל. משום מה לילדים בכיתה זה לא התחבר, והוא סבל. רק אחרי שנים כשמצא את עצמו בכיתה "יעודית" כמופ"ת הוא הצליח להביא את כולו, איזה אושר !!!
    אז מה זה fame בשבילי ??? זה להיות איפה שאתה ובשלמותך !!!

להגיב על טלי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *