ויהי אור

בתחילת המסע שלי לפיתוח אישי בגיל 42, לקחתי את אחת ההחלטות המשמעותיות והיא לפטר את האמא הפולניה שלי (מוזמנים לקרוא את הפוסט).

במקום לשבת לבד בחושך,

פתחתי בלוג והתחלתי לכתוב על תעוזה ובחירה בחיי היום היום,

אני הולכת בקביעות למפגשים עם קהלים שונים בנושאים מגוונים,

אך עדיין מקנן בי הצורך להכיר אנשים ולהרחיב מעגלים מעבר למוכר.

לצורך זה חברה הסקרנות שלי למילה הכתובה, למאחורי הקלעים של תהליך יצירתה וחברה לחלום ישן לפתוח את סלון ביתי "לסלון מארח" וכך נולדה לה יוזמה חדשה:

"סלון מארח" לכותבים/ות סופרים/ות בתחילת דרכם.

המיקוד הוא לא בספרים אלא בכותבים ובתהליך כתיבת הספר – מה הניע אותם לכתוב? מהם מקורות ההשראה שלהם? איך הם בוחרים על מה לכתוב?

עד היום הספיקו להתארח "בסלון המארח" 6 במספר וזו הזדמנות לומר תודה למיקה אלמוג, לילך סיגן, פביאן ברויטמן , הדס ליבוביץ, אבי דומושיבצקי ואחד נוסף שזהותו נשמרת במערכת.

כמי שעסוקה מבוקר עד ליל באיך לפתח תרבות של יזמות וחדשנות הצלחתי להמשיג לעצמי את קפיצת המדרגה:

הבלוג שיצרתי היה לבייבי הפרטי שלי,

היוזמה של 'סלון מארח' הפכה מהר מאד לפלטפורמה שיתופית –

אני תורמת את הסלון,

הסופרת משתפת והאנשים מגיעים להנאתם בשיטת חבר מביא חבר או סופר (ולעיתים בוחרים להגיע בגפם),

השכנים מקומה רביעית תורמים כסאות,

השכן מלמטה שותף לחשיבה על הסופרים ומחבר לאלו שמכיר,

קבוצת החברות המתמידות,

החברה הכי טובה באה תמיד בידיים מלאות,

ואמא שלי בתפקיד הפולניה דואגת למיחם ולעוגיות.

אט אט נוצרה לה דנמיקה חודשית של ריגוש במציאת הסופר,

בהפצת ההזמנה ובמחשבה כמה יגיעו.

עד לרגע אחרון לא באמת יודעת כמה (בהחלט תרגול להתמודדות במצב אי ודאות).

יום לפני, האמצעי שלי מסייע בהזזת הספסלים,

שעתיים לפני, מתחילה לסדר ולהתכונן,

ואז מגיע הרגע שבו הסופר/ת נכנס/ת ואנשים מתחילים לזרום,

כלי הגשה מתמלאים,

אנשים מוזגים קפה, לוקחים משהו על יד,

מתמקמים בכסאות ומתחילים.

אני פותחת בפתיח משתנה והסופר מתחיל לרקום את סיפורו, מדי פעם נזרקות שאלות בחלל ועם תחושת הנינוחות נפתח שיח אינטימי ופורה אשר בסיומו נשארים להחלפת רשמים, לחתימה על הספר ואיש איש יוצא עם מחשבותיו ליום המחר.

להחזרת הסלון לקדמותו נשאר צוות קבוע,  מחליפים דעה על הערב ומי יכול להתאים ל"סלון המארח" הבא.

כשהבית חוזר להיות פרטי, אני לוגמת מהקפה, טועמת חתיכת עוגה ויחד עם אמי מפליגות לשיחה לתוך הלילה.

בסוף היום שאני מניחה את הראש על הכרית,

אני נרדמת מחויכת ומרוצה שהצלחתי לגעת בעוד אנשים,

להדביק בסקרנות וליצור עניין,

לתת להם מקור להשראה,

וכל זה תוך הפיכתם לשותפים אקטיביים בסיפור המעשה.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *