תיקוני סבתא

בחודשים האחרונים אני עושה את הצעדים הראשונים בתפירה, זה התחיל בקטנה מתחפושת של הבת ויחד עם חברה החלטנו להשקיע וללכת לקורס מקצועי בסיסי.

במפגש הראשון נשאלתי לציפיותי מהקורס ועניתי: "מבחינתי, הרווח יהיה לדעת לעשות מכפלת כמו סבתא שלי.".

תפירה עבורי זו סבתא חיה:

לעמוד ישר בלי לזוז ולחכות עד שתיקח מידות,

או התמונה של סבתא עם סיכות בקצה הפה יוצרת לאט לאט את הקיצור הנדרש בבגד המבוקש.

במשך השנים הינו שומרים את כל התיקונים לטיפולה המסור של סבתא, חוץ מאת הג'ינסים שהיה מקום מיוחד בקינג ג'ורג שעושה זאת בסיטונאות.

אני חושבת שמעולם לא הרהרתי במה זה כרוך, חוץ מאשר בהבנה שצריך ידיים טובות וטביעת עין.

כעת בסטטוס של מתלמדת – סטטוס כל כך חשוב בחיינו –

היכולת ללמוד כל פעם משהו חדש שאנחנו לא יודעים ורק אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים לעשות אותו,הוא בעל ערך ומשמעות לחיינו. הוא מייצר עבורנו את המקום המאפשר לשים סימני שאלה, לגלות צדדים שלא ידעת שקיימים בך, להיות סבלן לטעויות של עצמך.  שיעור בפני עצמו זה להבין שלא יצא מושלם, שיעור אותו אני מזמנת לאנשים בחיי המקצועיים.

כל פרויקט שהחל הפך לחגיגה,

תחילה קניית הבד – תענוג צרוף. לונה פארק של אפשרויות שנפרס לפנייך.

לאחר מכן בהתאם לדגם שהוצג עקבתי אחר ההוראות וגם אם התפר לא יצא בדיוק לא לקחתי את זה אישית.

כל כך שמחתי שהכינותי בעצמי – נרתיק, תיק והשיא היה חולצה, שזכיתי למחמאות עליה ושאלו מאיזו מעצבת קניתי אותה.

תחושת הסיפוק כל כך גדולה שזה מביא את התאבון לדבר הבא.

אז התחלתי את פרויקט השמלה, העתקתי גזרה, גזרתי את הבד ושם כבר החלה לבצבץ האי סימטריה.

מידת מדיום על הבובה לא יושבת על הגוף באותה מידה ואז נדרשים לבוא התיקונים.

אותם תיקוני סבתא שהיתה בטביעת עין ודיוק מופלא יודעת איפה לשים את הסיכה בקיפול הבד ועושה זאת בלי למצמץ, הפך להיות ISSUE עבורי.

חוש האלתור, התעוזה של לגזור במספרים גם במחיר של שמלה צמודה, נעלם.

ההרגל הישן חזר לביקור :

ללכת על הקוים,

לבקש אישרור מהמורה על כל שלב ושלב,

לדאוג  שאני לא מפספסת שום תפר,

שמא אאלץ לפרום ולהתחיל מהתחלה.

עם ההבנה הזו יצאתי לחג שבועות.

בערב "תיקון שבועות" בו השתתפתי, האוזן קלטה מסר אחד (שעלה גם בשיחה עם אשה יקרה):

היכולת שלנו לתקן דברים בעולם הזה תלויה באומץ שלנו להיפרד מהרגלים ישנים אותם אנו סוחבים מגלגולי חיים.

התיקון שלי התחיל בלקחת מספריים לגזור לפי העין, להתחיל לתפור, לקלוט תוך כדי שטעיתי בין צד ימין לשמאל, לפרום ולהתחיל מחדש.

 

לחיי התיקונים בחיינו!

5 מחשבות על “תיקוני סבתא

  1. מאוד אהבתי את החיבור בין המורשת שהשאירה לך סבתא חיה לבין המורשת שלך של למידה והשתנות כדרך חיים. אהבתי גם שאפילו תחביב חדש כתפירה מהווה עבורך שדה של אימון לפריצת התבניות וההרגלים הכובלים. מיצוי מקסימלי של המודעות וההזדמנות לגדול ולהשתחרר. אמנם ארצי מצידי אך
    השארת אותי עם סקרנות לראות את השמלה…

    • תודה על מילותייך תמיד כייף לקבלן:)
      כפי שאת מכירה אותי, מוצאת כל הזמן שדות חדשים לרעות בהן…לקבל השראה…ליצור ולפרוץ את גבולות העצמי. מבטיחה לשלוח תמונה של השמלה!

  2. רני, אהבתי מאוד… במיוחד את המשפט לגבי תיקון הרגלים מגלגולים קודמים, הרגלים של הנשמה שלנו 🙂 חוץ מזה באמת שום דבר אינו פשוט כפי שהוא נראה, ולפעמים אנחנו כמהים לעשות משהו ולא מבינים שיש דרך ארוכה לעשות לפני שנהיים ממש טובים במשהו. אחלה בלוג! מגירה את יונית צוק?

    • תודה סיגל! מסכימה איתך לגבי הדרך הארוכה אבל הכמיהה היא מנוע לחולל את התיקון:) את יונית צוק מכירה – אולי נעשה ערב משותף בבלוגיה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *