המקום הכי נמוך


מתנות הן לעתים כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת מעגלים.

כך קרה לי השנה ביום הולדתי, חברה שהיא כמו 'אחות' העניקה לי מתנה.

בחמש בבוקר מצאנו את עצמנו על ג'יפ עם עוד חובבי צילום בדרכנו לשיט בסירת גומי, כזו כמו של חובלים.

בחושך כמעט מוחלט, הסירה פילסה דרכה בין הגלים ותהיתי לעצמי ובקול רם – כיצד יש גלים באגם שסגור בשלושת צדיו?

אט אט עלה האור והאיר את סט הצילומים החי שהתגלה בפנינו.

כל אחד ואחת תפס זוית והתחיל להקליק על המצלמה בלי מעצורים. מדי פעם ניגשה אלינו המדריכה ייעצה, כיוונה, דייקה ושיתפה אותנו בסודות הצילום שלה ( איה בן עזרי) והתוצאות היו מרהיבות.

עם עלות השמש התגלה מראה מרהיב בעל סקלת צבעים מופלאה, בלתי ניתנת להגדרה. אך הקושי הבלתי נתפס היתה הידיעה שכל מה שנראה מול עיננו נמצא בנסיגה עד שיעלם כליל (סרטון של נאס).

חזרתי הביתה עם עיניים בורקות ועם תחושת שליחות לכתוב פוסט ולספר על חווית השיט וצילום הזריחה במקום הכי נמוך בעולם שחייבים להצילו.

עברו חודשיים עמוסים לעייפה בלי טיפת אויר לנשימה, תוך כדי, הגוף הותש ונפלתי למשכב של יותר משבועיים, תחושת השליחות אופסנה. בדומה להרבה דברים שאנו מתלהבים מהם ברגע ההויה ומרגישים מלאי אמביציה לפעול ולממש ועם השיגרה התשוקה מתפוגגת.

בתחילת החודש, מצאתי את עצמי יורדת שוב דרומה לכיוון ים המלח,

הפעם לפעילות בכנס מקצועי עם שתי שותפות.

המשימה הסתיימה בהצלחה ואפילו הספקנו להרים כוסית לחיי השותפות והעשייה.

ביום למחרת נאלצתי לצאת מוקדם על הבוקר לכיוון המרכז לדבר הבא.

בעודי עולה במעלה הכביש, אט אט עלתה לה השמש, קלטתי שאני בזמן זריחה ושאני חייבת לצלם (השיגעון כבר בתוכי).  בלי להתבלבל, חציתי את הנתיב השני מצאתי מקום טוב לעצירה והנצחתי את הרגע, עם תחושת שקט קוסמי מסביבי:

 

מאותו רגע הרגשתי שהמפלס עולה, אני נטענת מחדש ומצליחה להחזיר נשימה.

לצלילי פלייליסט משובח מחברה, התקדמתי לכיוון היעד הבא. הגעתי לסדנה עם חיוך רחב, נינוחה ומוכנה. נהנתי לשתף בחווית הבוקר שלי, על ההזדמנות שמימשתי ואיך הזדמנויות נמצאות כל הזמן באויר וכל מה שצריך הוא להיות עם אנטנות פתוחות כדי לראות ולתפוס אותן.

בערב, תחת זרם המים, שיחזרתי את 24 השעות שעברתי.

נפל לי האסימון שבעצם נגעתי במקום הכי נמוך בעולם והעצירה בו, גם אם זה רק ל – 18 שעות, בריכוז גבוה של חמצן באטמוספירה איפשרה לי לאפס מונה, להיטען באנרגיה חדשה ולנסוק מעלה.

אז ההמלצה שלי היא פשוט לקחת פסק זמן אחת לכמה חודשים ולרדת לים המלח –

לנשום,

לגעת בגבישי המלח,

לצוף במים

ולצלם במצלמת החיים.

אם אתם תוהים מתי הפעם הבאה שלי –

במרץ, עולה את המצדה לראות את הזריחה והפעם, יחד עם הבן שלי, חתן בר המצוה.

לחיי המקום הכי נמוך בעולם שחייבים להצילו!

 

 

 

4 מחשבות על “המקום הכי נמוך

    • אנרגיות קוסמיות, ולך במיוחד שווה לרדת עם המצלמה כי זו חגיגה לעיניים ויצאו לך משם תמונות לגלריה. אז מומלץ במיוחד: פני לנופי ים המלח לשייט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *