מלווה

נהג צעיר (Large)

אחרי פרק זמן ממושך שהחל מגיל התבגרות בו אני כאמא- ממודרת מלתת עצות, מוגבלת בזמן האויר המוקדש לי וליתר בני המשפחה,  פתאום התהפכו היוצרות  –

יש רצון בנוכחות,

ניתן כבוד למילה,

יש הקשבה למשוב,

זמן לדבר בלי מסכים ברקע,

רק הוא ואני – אני והוא וכמובן המורה לנהיגה שאמר ש…

זוהי תקופת המלווה שלי עם בני הבכור  –  תקופה של 6 חודשים בהם נדרשתי לשמש לו כבת לוויה בעת נהיגתו ביום ובליל.

הפוזיציה החדשה הזו, גרמה לי לעצור ולחשוב – על סוג הקשר? השיח? האמון?

עם הנסיעות, הלכה והתחדדה אצלי ההבנה שהחלה תקופת השחרור. אני כאמא צריכה לשחרר את חבל הטבור לסמוך עליו, שיידע להתנהל ולנהוג בדרכי החיים עם ארגז הכלים שצבר עד כה ולאפשר לו להיות אדם עצמאי לרצונותיו, דעותיו ומעשיו.

מודה שביום הראשון בו ביקש לעלות על הרכב לבד ולצאת לבילוי עם חברים, לרגע התגנבה לה המחשבה של לו יכולתי להקפיא את הזמן – שיישאר מתחת לסינור של אמא.

מי שמכיר אותי יודע שאני לא מהאמהות עם סינר – ממזמן שיחררתי וגם בנושא הלימודים המושכות נמצאות אצלו והשנה זה הוכח כהצלחה אדירה.

זה נכון שיש לי מקומות קטנים, שבהם אני שומרת באדיקות על הקן  – ארוחות ערב משפחתיות ושעת שינה וגם אותם שיחררתי כחלק מהדרישה לאוטונומיה ויציאה לעצמאות.

עם סיום תקופת הליווי ביום (הלילה עדיין ממשיך) –

אני מכניסה הרבה אויר לריאות,

מתרגלת נשימות,

מזילה לעיתים דמעה,

צוחקת צחוק מבוכה

וסוללת את הדרך החדשה איתו כאמא.

התובנה שלי היא שבעצם המדינה נתנה לי מתנה ומתנות נועדו להעניק ולתת משמעות – השאלה מה אנחנו בוחרים לעשות איתן?

אז לחיי ההורים והנהגים הצעירים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *