אופניים

%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d2-large

הפוסט הזה מחכה כבר כמה חודשים, פשוט כי הסיפור שלו הוא בהמשכים.

בחודש מאי החלטנו כהורים שלא נחכה לדקה ה – 90 של יום כיפור ונלמד את הקטנה לרכב על אופניים.

מנסיון קודם עם הגדולים יותר, החלטנו ללכת על שיעורים פרטיים עם מורה רולרבלייד מוכר באזור.

התקשרנו, קבענו והתחלנו.

עשינו 3 שיעורים, הקטנה למדה לרכב ואני בדיווש לידה האזנתי לסיפורי המורה, שבכלל הגיע מתחום השיווק וכתחביב התחיל ללמד ולהצליח עם ילדים עם צרכים מיוחדים וכך הפך את התחביב למקצוע. היום הוא בעיקר מלמד מבוגרים שאי שם בחווית הילדות, הלימוד על אופניים לא צלח והשאיר עניין לא פתור.

שוב ההבנה שמה שנראה ונתפס כטריויאלי ושכיח כל כך הוא מיומנות חיים – לרכב על אופניים:

לשמור על שיווי משקל ואיזון,

לדווש בירידות כמו בעליות,

לעצור שרוצים או צריך,

ובעיקר לנוע.

אלו הן פעולות שהופכות למיומנויות, שהופכות ליכולות חיים.

אך כמו שאנו יודעים בהרבה תחומים בחיים, צריך אימון ועוד אימון כדי לרכוש ביטחון.

פה היתה פחות התלהבות, שכנראה במבט לאחור היתה נעוצה בחוסר בשלות.

מפה לשם, הגיע כיפור, אימון עם אבא בחוץ, שומו שמיים הקטנה שכחה הכול.

לחזור למורה לא בא בחשבון ולכן כמו כל הורה יצאתי עם המוט בריצה אחר הקטנה, עם דמעות תסכול, קריאות עידוד ומוטיבציה וגיוס כל האויר הנשימתי והרגשי. אך לאט לאט התחדדה ההבנה שבכיפור הזה ניסע עדיין מחוברות.

בערב כיפור, הקטנה התעקשה לרכב לבדה על הקורקינט, רדפה והשיגה את חברותיה, שכבר יודעות לרכב. שוב ירד לי אסימון באשר לכוחה של הקטנה שלי ומה מתאים לה.

השלמתי עם העניין.

עם סיום כיפור בדקה ה – 90 היא רצתה לצאת לרכב, בהארה של רגע הבאתי לה את האופניים הקטנות הקודמות, אשר יש לה שליטה ואחיזה בהם ותוך עשר דקות היא תפסה את העניין ורכבה במורד הרחוב גאה להראות לאביה שהצליחה.

הזיעה המתוקה עם החיוך הרחב, מכה בברך ותחושת הניצחון סגרו את שערי שמיים לשנה הזו.

שתהיה לכולנו גמר חתימה טובה,

שלכם,

רני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *