השבוע חזרתי לראשונה לכיכר, אחרי תקופה ממושכת שסביבת מגורי היתה ברדיוס 500 המטר. לחזור בשבת לכיכר, לכוס הקפה על הבר עם אחותי, היתה כמו טעימה מסוכריית התרגול האדום של פעם. בכיכר היתה תנועה, אבל עדיין לא כמו בימים רגילים. את עינינו תפסה הכותרת של 'Wind over water' הכתובה בהיפוך על רקע שמיים נקיים מעננים. כהרגלי
לאחר שבועות של אי ודאות, בו כל יום הביא איתו בשורות חדשות וטרף את היום שהיה, אנחנו רוצים לחזור למסלול הידוע והמוכר. להיות מסוגלים לאחוז בחתיכת מציאות שלא תלווה ברעידות ותזזיתיות בלתי פוסקת. יש רצון חזק להרגיש שהדברים חוזרים לרוטינה שאליה הינו מורגלים: לצאת מהבית לעיסוקנו באשר הם, לפגוש אנשים, לקנות, לבלות, לטייל ועוד רשימה
הרבה מדברים על היום שאחרי, על העולם החדש שטרם נולד, אין ספק שדברים הולכים להשתנות. מה, איך וכמה לא ידוע? מה שכן ברור, שחלק מזה תלוי בכל אחד מאיתנו. בעשור האחרון התרגלנו להיות בהפעל: לצאת החוצה, לפגוש אנשים, לראות עולם, ליצור, לקבל חיזוקים וסיפוקים מהסביבה. בבת אחת נסגרו השערים ואולצנו להתכנס פנימה, לחזור לבסיס,
הימים האלו שחלפו על האדם, החברה, המדינה, כדור הארץ עוד ילמדו, יחקרו ויכתבו בדפי ההיסטוריה האנושית. הראש מוצף במיליון מחשבות ובכיוונים והצורך לכתוב הלך והתגבר עם אירועי השבוע, אך היה לי קשה להחליט מה מתוך השטף אדלה. כמו תמיד יציאה לטבע, מחוץ לקירות מבצרך מייצר תובנה. החלטתי בבוקר לצאת עם בתי הצעירה לחילוץ עצמות, בהליכה
בחוץ הרוחות משתוללות, ענפים נשברים, אבנים זזות ממקומן, העלים נדחפים למקומות שונים ומוזרים והממטרים הבלתי פוסקים מייצרים זרימה אינסופית השוטפת את מה שצריך להישטף, בדרך שלפעמים לנו קשה לתפוס. הטבע מייצר לנו מופע ראוה, באויר יש מתח לצד אנדרנלין, הסתגרות לצד סקרנות לצאת החוצה, רטוב לצד יבש, שבר לצד יצירה ואנחנו מקבלים שיעור חוזר על
היא נפתחת בסימן שאלה, בהרבה תחומים בחיינו. אין בה עדיין הכרעות, קביעות לאן פנינו מועדות. רגע לפני שהיא מתחילה יש לכל אחד ואחת אפשרות, להתגבר על הפחד שאוחז בנו ולהיפרד מעשור מורכב, מפותל ועצוב. שנת תש"פ מזמנת עבורנו אינספור פרחים שלא ראינו, פזמונים שלא הכרנו, פתרונות שלא גילינו, אך הכל טמון בשורש: פ.ת.ח. אם
בתחילת המסע שלי לפיתוח אישי בגיל 42, לקחתי את אחת ההחלטות המשמעותיות והיא לפטר את האמא הפולניה שלי (מוזמנים לקרוא את הפוסט). במקום לשבת לבד בחושך, פתחתי בלוג והתחלתי לכתוב על תעוזה ובחירה בחיי היום היום, אני הולכת בקביעות למפגשים עם קהלים שונים בנושאים מגוונים, אך עדיין מקנן בי הצורך להכיר אנשים ולהרחיב מעגלים מעבר
לבוקר של גשם ראשון יש ריח ייחודי, שמדגדג את האף ומציף בהרגלים של תקופה מהעבר, חורף (תקופה ששכחנו ממנה אחרי הקיץ האחרון): לשים צעיף על הצוואר… להכין סיר מרק חם.. ההתלבטות מול ארון הבגדים מה ללבוש לא חם מדי ולא קר מדי ולבסוף להצליח לשלוף את החולצה הראשונה ממדף בגדי החורף, ובהתאם לעוצמת הגשם להחליט
לבני גילי היא זכורה מתוכנית הטלויזיה שחור לבן, בה היינו רתוקים למרקע (קרי מסכים היום) בציפיה מה היא תביא איתה הפעם ב'הכינותי מראש'. עבורי היא היתה "אמא שניה". שם נעורי הוא עוזיאל. במפגש עם אנשים בודדים, או קהלים השאלה הראשונה לאחר הצגתי: "אז אמא שלך זו בתיה עוזיאל?" עצם השאלה העלתה בי חיוך. התשובה היתה
מתחילת הקיץ, מתעתעות בי מחשבות על כתיבת פוסט העוסק בגעגוע. רגש עם עמקים, גאיות, שבילים ונהרות המספר לנו סיפור על – שורשים וכנפיים, מאווים ותשוקות, שנאות וסלידות, זמן עבר, זמן הווה וערגה לדברים שהינו כבר רוצים שיקרו ועדיין לא הבשילו לזמן מעשה. לכל אחד מאיתנו יש געגוע לתקופה, למקום, לאדם בעוצמות משתנות – מהחסרת פעימה