היא נפתחת בסימן שאלה, בהרבה תחומים בחיינו. אין בה עדיין הכרעות, קביעות לאן פנינו מועדות. רגע לפני שהיא מתחילה יש לכל אחד ואחת אפשרות, להתגבר על הפחד שאוחז בנו ולהיפרד מעשור מורכב, מפותל ועצוב. שנת תש"פ מזמנת עבורנו אינספור פרחים שלא ראינו, פזמונים שלא הכרנו, פתרונות שלא גילינו, אך הכל טמון בשורש: פ.ת.ח. אם
בתחילת המסע שלי לפיתוח אישי בגיל 42, לקחתי את אחת ההחלטות המשמעותיות והיא לפטר את האמא הפולניה שלי (מוזמנים לקרוא את הפוסט). במקום לשבת לבד בחושך, פתחתי בלוג והתחלתי לכתוב על תעוזה ובחירה בחיי היום היום, אני הולכת בקביעות למפגשים עם קהלים שונים בנושאים מגוונים, אך עדיין מקנן בי הצורך להכיר אנשים ולהרחיב מעגלים מעבר
לבוקר של גשם ראשון יש ריח ייחודי, שמדגדג את האף ומציף בהרגלים של תקופה מהעבר, חורף (תקופה ששכחנו ממנה אחרי הקיץ האחרון): לשים צעיף על הצוואר… להכין סיר מרק חם.. ההתלבטות מול ארון הבגדים מה ללבוש לא חם מדי ולא קר מדי ולבסוף להצליח לשלוף את החולצה הראשונה ממדף בגדי החורף, ובהתאם לעוצמת הגשם להחליט
לבני גילי היא זכורה מתוכנית הטלויזיה שחור לבן, בה היינו רתוקים למרקע (קרי מסכים היום) בציפיה מה היא תביא איתה הפעם ב'הכינותי מראש'. עבורי היא היתה "אמא שניה". שם נעורי הוא עוזיאל. במפגש עם אנשים בודדים, או קהלים השאלה הראשונה לאחר הצגתי: "אז אמא שלך זו בתיה עוזיאל?" עצם השאלה העלתה בי חיוך. התשובה היתה
מתחילת הקיץ, מתעתעות בי מחשבות על כתיבת פוסט העוסק בגעגוע. רגש עם עמקים, גאיות, שבילים ונהרות המספר לנו סיפור על – שורשים וכנפיים, מאווים ותשוקות, שנאות וסלידות, זמן עבר, זמן הווה וערגה לדברים שהינו כבר רוצים שיקרו ועדיין לא הבשילו לזמן מעשה. לכל אחד מאיתנו יש געגוע לתקופה, למקום, לאדם בעוצמות משתנות – מהחסרת פעימה
השנה הזו מתחילה עם פעימות לב מואצות, בלי אויר בריאות ועם הרבה שאלות – חלקן פתוחות, חלקן מתפלספות, חלקן מעצבנות, חלקן מורכבות, וחלקן מסקרנות. משנה לשנה אני מרגישה שסימני הקריאה בחיינו הולכים ומטשטשים. מה שהיה מובן בתש"ח, או בתשנ"ו, אינו ברור עם סיומה של שנת תשע"ז. בפתח תשע"ח, כמדינה, חברה וכפרטים החיים בה –
רגע לפני עליה למטוס נשאלת שאלה. לעתים היא נשמעת הזויה ולעתים מתקבלת בהבנה מלאה, תלוי במצב הרוח כמובן. אך עבורי היא קיבלה משנה תוקף וחשיבות הקיץ הזה. כבר בתחילת הקיץ מצאתי את עצמי מתחבטת בקול רם עם חברות וקולגות על איך יראה השבוע, שהם לא איתי. אופציות רבות הועלו: להשקיע במרץ בעבודה, לקחת ימי חופשה
אחרי פרק זמן ממושך שהחל מגיל התבגרות בו אני כאמא- ממודרת מלתת עצות, מוגבלת בזמן האויר המוקדש לי וליתר בני המשפחה, פתאום התהפכו היוצרות – יש רצון בנוכחות, ניתן כבוד למילה, יש הקשבה למשוב, זמן לדבר בלי מסכים ברקע, רק הוא ואני – אני והוא וכמובן המורה לנהיגה שאמר ש… זוהי תקופת המלווה שלי עם
השאלה הזו נשאלה בפורום מקצועי בו אני שותפה, התבקשנו לשתף מה התחדש אצלנו לקראת האביב? האמת, שהייתי צריכה לצאת לפגישה, עניתי במהירות, שאין משהו ייחודי שאני יכולה לחשוב עליו ויצאתי. אתם מכירים את זה.. שהשאלה עדיין מהדהדת אצלכם…ולא עוזבת… זה קרה לי, חשבתי איך יכול להיות שאני לא יודעת על מה לשים את האצבע.
בניגוד להרבה אנשים שמתגאים בהיותם ילדי עיר הבירה שלנו, אני מודה שאני תל אביבית מושבעת. נולדתי בירושלים, אבל בגיל שמונה עברנו לתל אביב ומאז הדחקתי את העובדה הזו ופיתחתי זהות עירונית ברורה לעיר תל אביב. חלק ממשפחתו של אבי עדיין מחזיקים בכס הירושלמי, גרים בעיר וגאים לחיות בה. כך שלעיתים באירועי משפחה ישנו דיון סוער